זהו למעשה קובץ סיפורים מיסטי – סופי .
למדתי אצל הסופים – הניזארים תלמידי אידריס שאח.
הם שלחו אותי בחזרה ליהודים….
הדרגה הגבוהה ביותר שראיתי אצלם היא – הצחוק ! חוש ההומור !! אצלנו זה לחם חוקנו.
אחרי שנים של קריאת עשרות ספרים שלהם, מגיעים לספר של בדיחות, בחלקן קצת מוזרות.
אוסף ידוע הוא סיפורי מולה נאסר א-דין , או נסטראדין חוג'ה , מכירים ?
יש כמה כרכים של אסופות סיפורים שלו ע"י אידריס שאח .
נסראדין הוא טיפוס מורכב. הוא דיין חמור-סבר עד כדי צחוק, ו/או של שוטה.
גם סבתא שלי ע"ה היתה מספרת לי סיפורים כאלה.
שינוי דרמטי – איך משכנעים אותם .
נאסר אדין קיבל תוכי ליום הולדתו. לרוע מזלו היה זה תוכי בוגר שלא חדל לנבל פיו ולהשמיע קללות וגסויות. המולה עשה כמיטב יכולתו לחנך את התוכי שלו להתנהג כיאות; הוא דיבר אתו בנימוס, השמיע לו מוסיקה, השתדל להיות לו לדוגמא אישית – דבר לא הועיל.
נאסר אדין החל לגעור בתוכי ולצעוק עליו, אך לשוא. התוכי רק קילל ביתר שאת. הוא אחז בו וטלטל אותו, אך התוכי רק התרגז ונעשה גס וחצוף עוד יותר.
לבסוף, ברגע של יאוש, אחז בו המולה ותחב אותו לתא ההקפאה של המקרר שלו. רגעים אחדים נשמעו מתוך התא הסגור צרחות, קללות וקולות בעיטה וניקור, ולפתע השתרר שקט פתאומי. נאסר אדין חשש לגורל התוכי שלו. הוא מיהר לפתוח את תא ההקפאה. התוכי דידה לתוך זרועותיו המושטות ואמר: "צר לי שפגעתי בך בהתנהגותי הנלוזה. אני מבקש את סליחתך ומבטיח שאשנה את דרכי ולא אחזור לסורי."
המולה המופתע התכוון לשאול אותו מה גרם לשינוי הדרמטי, כאשר הוסיף התוכי: "האם יורשה לי לשאול מה עשתה לך התרנגולת?"
מה אנחנו עושים פה?
יום אחד צעד נסר אדין בדרך המובילה לכפרו. לפתע הוא רואה מרחוק קבוצת אנשים מתקרבת לעברו. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת והדרך חשוכה.
"שודדים" אמר נסר אדין לעצמו, "מה לעשות?"
הסתכל סביבו, ראה גדר. עבר מעליה ומצא את עצמו בבית קברות. לא חשב פעמיים, הזדחל לתוך קבר ריק ושם שכב רועד, ממתין לבאות.
עכשיו, האנשים שראה היו עוברי אורח תמימים שצעדו בדרך. ראו בן אדם מתנהג בצורה כל כך משונה, באו לבדוק מה קרה לו. עברו גם הם את הגדר ומצאו אותו שוכב בקבר הפתוח.
"נסר אדין, מה אתה עושה פה?"
נסר אדין שהבין את טעותו, חשב רגע ואחר כך אמר להם: "תראו, זה שמישהו שואל שאלה, עדין לא אומר שיש עליה גם תשובה, אבל בכל אופן – אני נמצא פה בגללכם ואתם נמצאים פה בגללי…"
לאן פנינו מועדות?
מישהו שאל פעם את נסר אדין: "תגיד לי, אדוני המולה, כאני קם בבוקר ומסתכל מבעד לחלון אני רואה המון אנשים הולכים לכל הכיוונים, אחד לפה אחד לשם, – מה פירוש המחזה המוזר הזה?"
"אה, זה פשוט מאוד" השיב לו נסר אדין, "אתה מבין, אם כל האנשים היו הולכים לאותו כיוון העולם היה מתהפך…"
האדם הנכון
אחד מידידיו של נסר אדין הבחין בראי שהיה מותקן על דלתה של הכספת שלו.
"נסר אדין, מה אתה עושה עם הראי הזה?
"אה, זה פשוט מאוד" השיב המולה, "כאשר אני מוציא כסף מהכספת אני מסתכל בראי כדי שאהיה בטוח שמי שמוציא את הכסף זה באמת אני ולא מישהו אחר…"
אבטיחים
נאסר אדין הזדמן פעם למקשת אבטיחים. אחרי שהיטיב לבו באבטיח עסיסי, ישב בצל עץ שזיפים שניצב בקרבת מקום ואמר לעצמו:
"ריבונו של עולם, בראת פרי כל כך יפה, כל כך עסיסי וטעים לחך, אבל למה, למה לא עשית מלאכתך עד תום ולא הקצית לו עץ מיוחד כדי שנוכל לקוטפו בעמידה ולא נצטרך לטרוח ולהתכופף לארץ!"
עוד המלים על דל שפתיו והנה נשר שזיף מראש העץ, טרח! ישר על ראשו.
המולה גרד את ראשו הכואב, נשא עיניו למרום ואמר: "אה, בסדר, הבנתי! סליחה, סליחה, אתה באמת צודק. אני לוקח את הדברים שלי חזרה!"
על עורבים ונשרים
באחד הימים נחת נשר על אדן חלונו של נסר אדין.
"מה הצפור המוזרה הזאת?" שאל את תלמידיו.
"אדוננו המולה, זהו נשר!"
"נשר? נו, באמת. הביאו לי מספריים."
נסר אדין נטל את המספריים לידו והחל לקצץ; הוריד נוצה פה, אברה שם, עד ששיווה לנשר צורה של עורב. כשגמר, הסתכל מרוצה במעשה ידיו: "עכשיו אתה נראה סוף סוף כמו נשר אמיתי!…"
הראי
נסר אדין שוטט פעם בחוצות הכפר. לפתע הבחין בחפץ נוצץ מונח על ערימת אשפה. הוא מיהר להרימו. היה זה שבר של ראי. המולה הסתכל בדמותו הנשקפת מן הראי.
"איזה דבר מכוער!" אמר "אין פלא שהשליכו אותו לאשפה ככלי אין חפץ!"
בדרכי העולם
באחד הימים עשה נאסר אדין את דרכו מעיר אחת לעיר אחרת. היום היה יום שרב כבד והדרך מאובקת. המולה החליט לעשות קיצור דרך. הוא עזב את דרך המלך ונכנס ליער ושם צעד להנאתו כשהוא נהנה מצל העצים וציוץ הצפורים.
לפתע יצאו ממעבה היער שודדים, התנפלו על נאסר אדין, חמסו ממנו את בגדיו ואת כל דברי הערך שברשותו והשאירוהו ערום בלב היער.
"אהה!" אמר המולה "איזה מזל. אם זה מה שקרה לי בלב היער המוצל והשקט מי יודע מה היה קורה לי בדרך המלך המאובקת וההומה…"
חלוקת עבודה
נאסר אדין הפליג פעם בספינה בים. לפתע החלה סערה עזה שאיימה להטביע את הספינה. רב החובל וחבר עוזריו עשו כמיטב יכולתם להלחם בסערה ולבסוף כרעו על ברכהים והתפללו. נאסר אדין עמד בשקט וצפה בנעשה.
“כרע על ברכיך והתפלל גם אתה!" אמר לו רב החובל. המולה המשיך לעמוד במקומו.
"סלח לי," אמר לו, "אבל אני רק נוסע. מי שאחראי להנהגת הספינה זה אתה…"
החובה האנושית
באחד הימים רכב נסר אדין בחברת אחדים משכניו בדרך המובילה אל הכפר. כאשר טיפסו במעלה גבעה הבחין המולה שחמורו נוטף זיעה. הוא ירד מן החמור ולחש על אוזנו: "צר לי שאתה עובד כל כך קשה עד שהזיעה נוטפת ממך."
שכניו שהבחינו במעשיו היו סקרנים לדעת מה פשר מעשיו. "חוג'ה, מה לחשת לחמור שלך?" שאל אחד מהם.
"אמרתי לו שאני מצטער שהוא עובד כל כך קשה עד שהוא נוטף זיעה."
השכנים צחקו: "בשביל מה זה טוב? חמורים לא מבינים שפת אנוש, הם לא בני אדם!"
"מה שאני עושה" השיב המולה, "נוגע לי. עשיתי מה שנדרש ומתבקש מיצור אנושי ולא אכפת לי אם הוא מבין את מה שאמרתי."
לשון הציפורים
באחד הימים הזדמן נסר אדין לשוק וראה שם רוכלים המציעים צפורים צבעוניות למכירה במחיר של חמישה דינר לכל ציפור.
"אם זה המחיר לעופות, גם לי יש מה להציע", חשב לעצמו. הוא מיהר הביתה, הכניס תרנגולת לכלוב והביא אותה לשוק, אבל לא נמצא קונה לסחורתו.
"אינני מבין." אמר המולה, "על עופות קטנים כאלה אתם מוכנים לשלם מחיר כזה ולעוף שלי אין דורש?"
"ראה," אמרו לו, "העופות האלה הם תוכים, ציפורים מדברות!"
"שוטים שכמותכם," השיב להם המולה, "התרנגולת שלי לא זו בלבד שיש לה מחשבות מופלאות, היא גם מספיק נבונה לשמור אותן לעצמה ולא לאלץ אותכם לשמוע אותן…"
החמור העשירי
אחד מחבריו של נסר אדין ביקש לדעת כמה חמורים הוא מחזיק ברשותו.
"אינני יודע," השיב המולה, "אלך ואספור."
כעבור דקות אחדות הוא חוזר: "מצטער, אבל לא הצלחתי לספור אותם."
"מה הבעיה?"
"אגיד לך" השיב נסר אדין, "תשעה חמורים עמדו בשקט וספרתי אותם בלי שום בעיה, אבל היה שם חמור נוסף שהתרוצץ בלי הרף ולא נשאר אפילו לרגע במקום אחד ואותו לא הצלחתי לספור…"
אחד ואין בלתו
"אמור לי, כבוד המולה", פנה פעם אחד הפילוסופים אל נסר אדין, "האם יש בידך מופת נחרץ למציאותו של אללה, ריבון העולמים הכל יכול?"
נסר אדין חשב רגע והשיב: "ראה, מיום שעמדתי על דעתי, כל הדברים מתרחשים על פי רצונו של אללה. לולא היה אללה האל הכל יכול חורץ את כל הגורלות, היו בודאי הדברים מתרחשים מדי פעם גם לפי רצוני אני…"
מלות חכמה
יום אחד הגיע נסר אדין לכיכר העיר וקרא: "היאספו אנשים, יש בפי כמה מלות חכמה לומר לכם!"
יותר ויותר אנשים התחילו להתאסף סביבו: "אמור לנו אותן בבקשה, כבוד המולה."
"האם הייתם רוצים להפוך לעשירים בלי לעבוד?"
"כן, בודאי!"
"האם הייתם רוצים לצבור רכוש ללא מאמץ, להתקדם בלי להיתקל בשום קושי?"
"כן, כן!" צעק ההמון.
"ובכן," השיב להם נסר אדין, "גם אני הייתי רוצה!"
הדרך הישירה
יום אחד ראה מישהו את נסר אדין עמל לשאוב מים מן הבאר בדלי כדי להשקות את חלקת השדה שלו.
"כבוד המולה," אמר לו, "למה אינך קונה משאבה וחוסך גם את זמנך וגם את כוחותיך?"
"משאבה?" תמה נסר אדין, "על איזה מין מכונה אתה מדבר?"
"ראה, מרכיבים שני פסי ברזל על הבאר, מוסיפים גליל עם בוכנה וידית, והמים עולים מאליהם בלי מאמץ…"
"שמע," עצר אותו המולה, "העסק הזה מוכר לי, אבל מי שמשתמש במכשירים מתוחכמים כאלה, מסיים בזה שגם המחשבות שלו נעשות מתוחכמות מדי והוא מאבד את האפשרות ללכת בדרך הישירה."
המוכר והבלתי מוכר
באחד הימים הזדמן נסר אדין לעיר זרה וביקש לשאת דרשה במסגד.
"חוץ ממך אף אחד לא מכיר אותך כאן!" לעג לו אחד מהאנשים ששוחח עמם.
"השבח לאל שהמצב הוא לא הפוך…" השיב לו המולה מינה וביה.
והחכמה מאין תמצא
"אמור לי, כבוד המולה", פנה אל נסר אדין אחד ממעריציו, "מהו סוד חכמתך ואיך אוכל גם אני להיות לאיש חכם?"
נסר אדין הקשיב לדבריו, חשב רגע ואחר כך השיב: "ראה, ידידי, לשם כך דרושים שני דברים: כאשר אתה שומע אדם חכם מדבר, השתדל להקשיב היטב למה שיוצא מפיו. כאשר אתה עצמך מדבר, השתדל להקשיב היטב למה שיוצא מפיך…"
חשדנות
יום אחד ביקש נסר אדין להעביר חפץ כבד מן השוק לביתו. הוא חיפש ומצא סבל שהסכים לשאת את המטען על גבו ליעד המבוקש תמורת תשלום קטן.
“אמור לי בבקשה, כבוד המולה," אמר לו הסבל, "מהי כתובתך?"
"מה" הזדעק נסר אדין, "האם אתה חושב אותי לכזה טיפש שאלך ואמסור את כתובתי הפרטית לאדם שאינני מכיר!"
חלוקת עבודה
תימור לנג כבש את מרכז אנטוליה והתקדם לכיוון אקסהיר, שורף והורס את כל הנקרה על דרכו. תושבי אקסהיר שחששו פן יפקוד גורל דומה גם את עירם, הלכו אל נסר אדין וביקשו ממנו לעשות שימוש בכל כישוריו מול הכובש ולמנוע את הפגיעה בעיר. המולה היסס תחילה כיוון שידע שתימור לנג הוא כובש אכזר ורב כוח, אך לבסוף לא יכול היה לעמוד בפני תחנוניהם של בני עירו וקיבל עליו את המשימה.
הדבר הראשון שדרש מאנשי עירו היה להקים מחוץ לחומות העיר אוהל ענקי עשוי עורות גמלים. בתוך האוהל ערם המולה ערמה גדולה של מזרונים וכרים, ואז נכנס עם מצנפתו הצהובה לתוך האוהל, פשט את כל בגדיו חוץ מן הצניף וטיפס אל ראש הערימה. שם ניצב זקוף, ערום כביום היוולדו כשהוא מייצב עצמו עם מטהו.
זמן לא רב אחר כך הגיע צבאו של תימור לנג אל חומות העיר. בראותם את האוהל המפואר החליטו החיילים להציץ ולראות מי יושב בתוכו. הם נכנסו לאוהל, נשאו מבטם אל על וראו את המולה.
"מי אתה?" שאלו אותו.
"אני הוא אל האדמה." השיב המולה בקול חגיגי ובוטח.
החיילים חששו לפגוע בדמות המוזרה המשקיפה עליהם בגאון מראש הערמה. הם מיהרו להודיע על כך למלכם. סקרנותו של תימור לנג התעוררה והוא פקד להביא בפניו את האיש המוזר.
"אישי הטוב, אתה הוא אל האדמה; האם לא כך טענת?"
"אמת ונכון, הוד מלכותו."
"טוב, מאחר ואתה הוא אל האדמה, אני מצווה עליך לחולל נס. אם לא תצליח לחוללו אפקוד להסיר את ראשך כעונש על עזות המצח שלך!" ואז בהצביעו על בתו העיוורת המשיך ואמר: "אני מצווה עליך לפתוח את עיניה!"
"הוד מלכותך," השיב נסר אדין מינה וביה, "אמרתי שאני אל הארץ, ואכן זה מה שאני, אבל בעניין זה יש לי גם הסכם עם אל השמים. אתה מבין, הוא אחראי לחלקי הגוף העליונים, ואני לתחתונים. לפתוח את עיני בתך יהיה דבר החורג מסמכותי ומנוגד להסכם בינינו, אבל אם יש לבתך משהו שדורש פתיחה מתחת לחגורתה, אציע לך ברצון את שירותי הצנועים…"
הצד הנכון
נסר אדין נקלע פעם לסכסוך משפטי עם שכנו והחליט לשאול בעצתו של עורך דין.
"אמור לי", שאל אותו המולה, "האם כדאי לי לתת לשופט משהו מהצד, 'לשמן אותו' כמו שאומרות הבריות?"
"חס וחלילה!" הזדעק עורך הדין, "דע לך שהשופט הזה הוא אדם קפדן ואינו נוהג משוא פנים בדין. אם רק תנסה לשחד אותו, אין ספק שיפסוק לרעתך!"
"בסדר גמור, אם אתה אומר."
למחרת היום התייצב המולה למשפט. השופט שמע את טענות הצדדים ומיד פסק לטובת המולה. "נו, אתה רואה", אמר עורך הדין, "מזל שלא ניסית לשחד אותו."
"דווקא נתתי לו מתת הגון." אמר לו נסר אדין.
"אלוהים אדירים, אל תאמר לי ששיחדת את השופט?!"
"כן, בשמו של השני…"
עד מהימן
יום אחד פנה אל נסר אדין אחד מידידיו בבקשה: "עלי להופיע בפני הקאדי ולהוכיח לו את צדקת טענותי. יעץ לי מה עלי לעשות?"
"אני אבוא אתך ואסייע לך, אך עליך להציג בפני הקאדי עד מהימן המוכר לו ויכול לאשר את טענותיך."
ביום המיועד הופיעו השנים לפני הקאדי.
"הריני מעיד עלי את אללה כל יכול שאין בפי דבר שקר וכל טענותי אמת!" אמר הידיד.
"שוטה שכמותך," נזף בו המולה, "אמרתי לך להביא מישהו שהקאדי מכיר!"
=================
/*
מכון הקונטינואום החדש, ירושלים. 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.