הניזארים – האיסמעילים – האססינים לשעבר. אני למדתי אצלם. בסוף הלימודים הם שלחו אותי ליהדות.

האגא חאן – מנהיגם :

הסופיזם –  Sufism הפתרון השפוי לאיסלאם הפונדמנטליסטי.

הסופיזם –  Sufism הפתרון השפוי לאיסלאם הפונדמנטליסטי.

הסופיזם הוא המיסטיקה הערבית.

הסופיזם – תורת הסופים או דרך הסופי . taṣawwuf בערבית .

היום כבר מובן לכל העולם כולו שהאיסלאם הפונדמנטליסטי הוא בעיה קשה ומסוכנת.

הרמב"ם אומר על האיסלאם ועל הנצרות "ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם היטעום".

האיסלאם דוגל ב"דין מוחמד בסיף" , כלומר שיש לאסלם את העולם כולו בכוח החרב. הענין הזה לא יכול לחיות זה בצד זה עם דתות ועמים אחרים . ולכן, בהגדרה – זה חייב להשתנות.  לכאורה יש אפשרות לשכנע אותם בכוח לרדת מהעץ הזה. אבל , הם מספיק משוגעים בשביל להמשיך ולהלחם עד אחרי המוות. היום העולם כולו כבר רואה ומבין את זה. יש להם איזו שהיא טעות בתכנות, או במילים אחרות יש טעות בדת שלהם.

זה לא יכול להמשך ככה.

אז, מה עושים.

קודם כל אסור לוותר להם ולהכנע. הם רגישים מאד למשחקי כוח , והם מזהים רדיפת שלום כחולשה.

זה נושא חשוב מאד, אך לא נכנס לזה כאן. ננסה כאן להציג כוון לפתרון ברמה האידאית , ומתוך האיסלאם.

האיסלאם מורכב מזרמים שונים מאד ומנוגדים. 
יש אצלם גישות שונות מן הקצה אל הקצה, והם גם אינם מסוגלים להתאחד – למזלנו- וזה מטבע הדברים.

בענין המלכות לדוגמא, יש אצלם כמה בתי מלוכה שכל אחד יונק את כוחו ממקור אחר, 
אחד מעלי – תלמידו של מוחמד,  אחר מאישתו , ואחר מאני לא יודע מה. 
הם יריבים ונלחמים ביניהם במשך כל ההיסטוריה. האססינים-החשישניקים  היו כת של רוצחים, מעין נינג'ות כאלה, שהתפרנסו מרציחות בין בתי המלוכה השונים. 
הובטחו להם המון בתולות ונתנו להם הרבה חשיש וזו היה הפרנסה שלהם – רציחות פוליטיות למי שמשלם.

לעומת זאת, אצלנו היהודים, האחדות – היא היסוד המוסד של אמונתנו, 
ובנושא בית המלוכה שלנו ,לדוגמא, אין עוררין על מלכות בית דוד.

איך זה ולמה זה שדווקא המיסטיקה הערבית היא הגשר לפתרון ?

ידוע שהיו מגדולי ישראל שהיו סופים גם כן. הסופיזם נוצר מתוך דיאלוג בונה עם חכמי ישראל שהשפיעו עליהם. בין הסופים הידועים נכללים גם איבן-סינא, איבן פקודה, ורבי אברהם בן הרמב"ם. (לבדוק את המקורות). והרי בכלל, האיסלאם כולו מבוסס על היהדות. מה שהגיע אליו, אל מוחמד בזמנו. זה לא פלא שגם המיסטיקה המאוחרת יותר מקורה אצל חכמי ישראל.

כשהתקרבתי ליהדות בלונדון, הביאו לי את הספר "חובת הלבבות" של איבן-פקודה. ספר  יהדות ידוע, כשר ומפורסם. זהו הראשון אצלנו שעוסק בעבודת הנפש הפנימית. הפתעתי הייתה שלמה כשגיליתי שהוא זהה לכתבים הסופיים של אותה התקופה.

חכמת הקבלה נקראת גם "חכמת האמת". והאמת היא אחת והיא פשוטה…. שקרים ובילבולים יש המון, מכל הסוגים.

בואו לא נשכח שגם התורה הועברה לעם ישראל מה"גויים" שקדמו לנו. שלשלת הקבלה היא "אדם, שת, אנוש…." והאבות, אברהם יצחק ויעקב, קיבלו ולמדו תורה משם בן נוח, ומעבר נכדו. כך שלא מדובר כאן על איזה עסק יהודי. תפקידנו הוא להוות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – נושאי הלפיד של התורה לעולם כולו. והדבר נעשה במשך כל הדורות על ידי החכמים באמת.

קשרים

הרב קרליבך ז"ל בסוף ימיו הקליט קסטה עם דיויד זלר ז"ל מאפרת וקרא לה:
Everybody is talking about peace but nobody knows the music.

"כולם מדברים על השלום, אבל אף אחד לא מכיר את המנגינה".
הוא מזכיר שם מפגש שהיה לו עם סופי בשם פאלאג'י ואומר שאפשר וצריך לעשות שלום עם הערבים אבל, לדבריו, הישראלים מדברים עם האנשים הלא נכונים.

זה נכון מאד. הביאו לכאן את הגרועים שברוצחים, והעלו את המושחתים ביותר, כדי לעשות "שלום".

בעקבות זאת, יצרנו קשר עם פאלאג'י – האימאם של רומא. הוא ידוע כאוהד ישראל. 

יש גם קשר עם אוקטאר בטורקיה .

יש עוד כמה חברים שנמצאים בקשר עם סופים בארץ ובעולם, וליחסים הללו יש כוון בריא.

יש גם את הארגון של אריה גלין  שנקרא    root and branch  ויש לו קשרים טובים ומענינים עם סופים.

זהו כוון נכון ובריא, ומהווה פריצת דרך ביצירת הידברות בונה עם העולם הערבי.

 ידידנו, השייך פאלאצי – האימאם של רומא.

ידיד ישראל וירושלים . סופי אמיתי – וציוני !!

האיש הזה אמיתי.
הוא מהווה גשר בריא של הידברות עם איסלאם.
הוא גם הוכחה חיה שיש עם מי לדבר, ויש איך לדבר, ויש על מה לדבר.
שהשם הטוב ישמור אותו.

האנשים הנכונים, בזמן הנכון, ובמקום הנכון .

זהו אחד מעקרונות היסוד של הסופים.

Right Time, Right Place and the Right People

האנשים הנכונים, בזמן הנכון, ובמקום הנכון – זהו אחד מעקרונות היסוד של הסופים. כשהגעתי ליהדות הופתעתי לראות שהמקור לענין הזה הוא אצלנו – בספר יצירה ! בספר יצירה המונחים הם : עולם, שנה, נפש –   "הר סיני עש"ן כולו". ספר יצירה הוא הספר של אברהם אבינו ע"ה. אברהם – איברהים אל חליל – אהוב ואוהב האל , הוא גם אביהם של הישמעאלים , המוסלמים . אנחנו יונקים מאותם מקורות, ומתייחסים לאותו אב קדמון .

סיפורי התורה , עד כמה שזה יכול להישמע מדהים, הם אמיתיים . שיטת חקר המקרא , לעומת זאת , היא שיטה גרמנית ! ולמעשה כבר הוכח שכל הפרטים בתורה תואמים גם את הארכאולוגיה וגם את ההיסטוריה…. למי שבאמת רוצה לדעת.

גם המוסלמים מאמינים באברהם אל-חליל, אהוב ואוהב השם . היהדות והאיסלאם לא נלחמו בתור הזהב בספרד . להיפך הם ישבו יחד, למדו יחד, ונלחמו כתף אל כתף . אז מה קרה, כאן ?!

הם נלחמים בכפירה, בכופרים .

שימו לב , אין להם, ולא היה להם , ולא יהיה להם עסק נגד היהודים והיהדות, אם אנחנו הולכים בדרך השם ! 
אסור להם להלחם בנו בתנאי שאנחנו הולכים בדרך התורה .  אם לא, הם מהווים את מטה הזעם של השם . 

אללה הוא אכבר – השם גדול.  ככה זה באמת. והשם אחד ושמו אחד.

אידריס שאח

מתוך האתר של הוצאת הספרים של אידריס שאח שהיה המורה שלנו :

Congratulations to Doris Lessing on winning the 2007 Nobel Prize for Literature. The Memoirs of a Survivor, a novel described by her as 'an attempt at autobiography', is published by Octagon.

We publish works by Doris Lessing, Rumi, Sir Richard Burton, Idries Shah, and many others. Our titles range from the Humanities to Cultural Geography, from Literature to Psychology, to Travel and Philosophy.

Browse our site by title or by author and order books online. Postage is free on UK orders over £20.

Titles published by the Institute for Cultural Research are now being sold directly by them.

Revised 15 Nov 2006  http://www.octagonpress.com

Octagon Press, 78 York Street London W1 1DP United Kingdom
Copyright © 2008 Octagon Press Ltd.   All rights reserved. 

מתוך האתר של צור שיזף :

מנהיגם הוא האגא חאן – מנהיג של כת רודפת שלום באופן קיצוני שחיבורה לעברה הקנאי ושותת הדם ניראה מרוחק מאוד. מה שאומר שבנחישות ובתקיפות אפשר לשנות כיוון של קבוצות שיעיות אלימות ופנאטיות.

החיזבאללה הוא לא המצאה חדשה. יש לו מקורות בני אלף. וגם הם שיעים עם פיתוח פרסי. 
קראו להם האססיון, מה שעבר לשפות הלטיניות ולאנגלית כאססינים – רוצחים מתאבדים שלהם מטרות פוליטיות. 
את המקור הרעיוני של האססינים אפשר לראות אולי בחמדאן בן אל אשעט המכונה קרמט שהיה מנהיג אסמעילי שיעי שפעל בראשית המאה העשירית בסוריה, בארץ ישראל ובעירק. מוצאו של קרמט היה מדרום עירק, שם יצר חברה בעלת רכוש משותף שצייתה בנאמנות למנהיג אחד. חברה עובדת ורודפת צדק חברתי. הקרמטים הקימו מדינה דתית בחצי האי ערב, כבשו את מכה ב-930 והחזיקו בעיר 20 שנה, שודדים את האבן השחורה שבכעבה. 

כת האססינים נוסדה בסוף המאה העשירית בצפון פרס על ידי משורר, תיאולוג ופילוסוף, אידיאולוג עם כוח שיכנוע, יכולת אירגון וקסם אישי שניקרא חסאן אי-סבאח.
מדינת הטרור של האססיון הגיעה להישגים מדיניים על ידי שימוש בטרור עד כדי ריבונות טריטוריאלית ודתית על פני שטחים נירחבים בין פרס ללבנון, שומרת על עצמאותה מפני מעצמות ומדינות חזקות ממנה בהרבה.
הסונים, שלא הצליחו להתמודד עם האססיון (הטהורים, משהו בדומה למפלגת האל – החיזבאללה), ניסו להשמיץ אותם בטענה שהם מקריבנים ומתאבדים בגלל החשיש. הם קראו להם החששיון – אנשי החשיש. 
חסאן א-סבאח טיפח כת של מרצחים שחייהם אינם נחשבים, לא בעיני מנהיגם ולא בעיניהם – מכונות הרג אנושיות חד-פעמיות. 
האיסלם השיעי נולד זמן קצר לאחר הולדת האסלם כתוצאה מוויכוח שפרץ מכיוון שמוחמד לא מינה לו יורש מסודר. יורשיו, שיצרו את הזרם המסורתי הסוני, טענו כי למוחמד יש מחליף – חליף והוא ממשיך דרכו. חליף זה נבחר על ידי קבוצה של מקורבים, בעוד משפחתו של מוחמד, בתו פאטימה ובעלה עלי, טענו כי הנבואה עוברת במשפחה ודם חזק מסמיכה חיצונית.
על רקע מחלוקת בסיסית זו נוצר פילוג באסלם כשהשיעה טוענת להורשת ההנהגה ולא להעברתה לאדם נבחר – אימאם. אין דרך לדעת למי תועבר ההנהגה חוץ מאשר על ידי סימן אלוהי, ולפיכך המנהיג – האימאם – הוא דמות כל-יכולה שלה השפעה אדירה על מונהגיה.
השיעים הגיעו לשיא כוחם בין המאות התשיעית והאחת-עשרה עם כינונה של השושלת הפאטימית שנקראה על שמה של בת מוחמד. הפאטימים ייסדו את קהיר (אל קהירה – המנצחת) ופארו אותה במדרסות (בתי מדרש), מוסדות לטיפול בחולי רוח וחאנים מרשימים וייסדו את אוניברסיטת אל-אזהר.
עם ירידת כוחם של הפאטימים, לקראת סוף המאה האחת-עשרה (1094), נוצרה מחלוקת בתוך הפאטימים חלק תמכו ביורש בשם ניזאר, והצבא ששלט למעשה במדינה בה היו המנהיגים הפאטימים בובות תמך והמליך את מוסתעלי . 
התוצאה היתה שהאיסמעלים התפלגו לתומכי במוסתעלי ולשלא הכירו בו וטענו כי ניזאר הוא האימאם הבא.
האיסמעילים ניזארים קבעו את מרכז ההתנגדות בפרס.
חסאן אי-סבאח, המייסד של האססיון, נסע למרכז הפאטימי בקהיר, ברח משם עם התחלפות השושלת, נדד 9 שנים, ובדרכים של הטפה, דוגמא אישית וויכוחים תיאולוגיים בהם הוכיח עליונות, הרחיב את בסיס הכת, יוצר לעצמו רשתות של מאמינים מסורים וסודיים בכל רחבי מרכז אסיה, פרס והמזרח הקרוב.
חסאן אי-סבאח נולד ב-1060 בעיר הפרסית קום, התחנך עם המשורר, המתמטיקאי והאסטרונום עומר חיאם ועם 
דרכי השלושה נפרדו מוקדם יותר כשעומר חיאם שקע במתמטיקה וכתב בהסתר את ה"רוביאת" בני האלמוות, ניזאם אל מולוק היה לווזיר הסלג'וקי הגדול וגרש את חסאן אי-סבאח מהחצר הסלג'וקית משזה התמודד איתו על מקומה של העוצמההוא נרצח בזקנתו, בדרכו מחצר המלך להרמונו, בהוראתו של חסאן אי-סבאח.
לאחר שגורש מהחצר הסלג'וקית, בחר חסאן אי סבאח לעצמו את המבצר הבלתי ניתפס של אלמות בהרי אלבורז שבצפון פרס. 
אלמות נמצאת בקצה עמק שהדרך אליו מובילה בקניון צר עם נחל שוטף. מעבר לנקיק הקניוני נפתח הנוף לעמק. מעל העמק הניסתר נמצאת הטירה שהיתה לבירת האססינים.
מרקו פולו מתאר את האססינים וקורא לטירה מולחת אלמות (כופרי המוות) -קן הנשרים. 

מכיוון שלא היו בידיו של חסאן אי סבאח קטיושות או טילים, הוא ייצר את מטריית ההפחדה על ידי אימון האססיון כמתאבדים אנושיים קטלניים ומדוייקים הפך אותם למכשיר מיירא ואיסטרטגי שבעזרתו הרתיע את הכוחות הסלג'וקים – האימפריאליים שהיו על הנייר חזקים ממנו בהרבה, מלגעת בתחומו. 
הם תוארו על ידי הנוסע הפרסי נסיר א-חוסרו ועל ידי הגיאוגרף הערבי אל מוקדסי:
"…לחסאן אי-סבאח שיטה משלו לחינוך- חיי פרישות מחמירים, אין נגינה או שתיה. את שני בניו הוציא להורג, האחד משום שהואשם (בעדות שקר) כי הרג דא'י – מטיף – ואת השני משום ששתה."
הוא שיכלל וחישל את הכת על ידי חשאיות, אימון בטכניקות הרג, מבחני אומץ וציות עיוור למנהיג היחיד – מנהיג רוחני וצבאי כאחד – האימאם. 
לפי אחד מהמקורות השחירה אם את פניה וגזרה את שערה משום שבנה חזר חי ממשימת רצח בה נהרגו כל חבריו.
בבסיס פילוסופית הכת עמד האדם האידיאלי – פרסי במוצאו, ערבי בדתו, עירקי בתרבותו, יהודי בנסיונו, נוצרי בשיטותיו, סורי בדרך חייו, סופי בדבקותו, יווני במדעיו, הודי בחוכמתו, מלאך בהתנהגותו, שמיימי ברעיונותיו וידיעותיו ומיועד לחיי נצח.
מדיניות הרצח של החששים כללה עשרות קורבנות בחוגי שלטון הסלג'וקי – טרור פוליטי על מנת לערער ולזרוע אימה בחלונות הגבוהים. 
לפי אחד הסיפורים תקעו האססינים סכין בצידו של הסולטן הסלג'וקי סנג'ר בשנתו כרמז לכך שיניחו להב בליבו אם לא יניח להם לנפשם. הם התנקשו במושל בגדד הסוני ולאחר מכן חגגו שבעה ימים ושבעה לילות את מותו באלמות. רצח והתנקשות כתגמול על פגיעה בנחלותיהם הפכה לשיטה.

בניימין מטודלה ( 1170-1183 ) פגש באססיון פעמיים. פעם בלבנון וסוריה ופעם בפרס. בפרס הוא מצא יהודים בין האססיון.
"..ומשם ד' ימים לארץ מולחאת היא האומה שאין מאמינים בדת הישמעלים ויושבים בהרים גדולים והם עונין לזקן שבארץ אל חשישין ובינהם ד' קהילות מישראל ויוצאים עמהם למלחמה ואין עליהם עול מלך פרס כי בהרים הגדולים הם דרים ויורדים מן ההרים לשלול ולבוז ועולים להרים ואין אדם יכול להילחם עימהם והיהודים שבתוכם בינהם תלמידי חכמים והם תחת רשות ראש הקהילה שבבבל."

שיטת ההתנקשות שהוכיחה את עצמה, הפכה לאיסטרטגיה העיקרית שהופעלה על ידי האססינים גם כשמת חסאן אי-סבאח ורשיד אל דין סינאן, האיש הזקן מההרים, ירש אותו. הוא זה שבנה את מדינת האססינים בסוריה ולבנון שאחד ממבצריה, לעת קצרה, היה קלעת נמרוד. שם גם נפגשו הצלבנים ואנשי המערב באססיון ומשם התגלגלה המילה לאיטליה ולשפות האירופאיות כאססין -מתנקש. 

רשיד אל-דין סינאן, תואר על ידי הביוגרף שלו קמאל א דין:
"אחי (אללה ירחם עליו) סיפר לי, שסינאן שלח שליח לסלאח א-דין (אללה ירחם עליו) והורה לו להעביר את ההודעה רק בפרטיות. סלאח א-דין הורה לחפש על השליח וכשלא נמצא דבר מסוכן על גופו הוא שיחרר את הנוכחים, משאיר רק כמה משומרי ראשו, וביקש מהשליח למסור את ההודעה. אלא שהשליח אמר: אדוני הורה לי לא למסור את ההודעה אלא בארבע עיניים. סלאח א-דין שילח את הנאספים, מותיר רק את שני שומרי ראשו הממלוכים ואז אמר: מסור את הודעתך. השליח ענה: "הצטוויתי למסור את ההודעה בארבע עיניים. סלאח א-דין אמר: שניים אלו לא עוזבים אותי לעולם. אם אתה רוצה – מסור את הודעתך, ואם לא – לך לדרכך. השליח שאל: למה אינך משלח את שני אלו כמו ששילחת את השאר? סלאח א-דין ענה: שניים אלו הם כמו ילדי שלי. הם ואני – אחד. ואז פנה השליח אל שני הממלוכים ואמר: אם אורה לכם בשם אדוני להרוג את הסולטן הזה האם הייתם מבצאים את הדבר? הם ענו שכן, שולפים את חרבותיהם וקוראים: צווה עלינו ונעשה כמצוותך! הסולטן סלאח א-דין (אללה ירחם על נשמתו) נותר ללא קול. השליח עזב, לוקח את שני הממלוכים איתו. ומאז החליט סלאח א-דין (אללה ירחם עליו) לכתוב ברית שלום עם האיש הזקן מההרים ולכונן קשרי ידידות. ואלוהים יודע הכל."

ציותם העיוור של החששים היה אגדי. לפי אחד המקורות הצלבניים, בזמן שביקר הנרי משמפניה, מלך ירושלים, באחת מטירות האססינים שבסוריה, הזמין אותו מארחו לטיול על חומות הטירה. על מנת להדגים את נאמנותם המיידית והבלתי מעורערת של נתיניו, הסתובב שליט הטירה לעבר קבוצה של פדאינים – כינוי למי שמוכנים להקריב את חייהם על מזבח אמונה – שעמדו לתומם על אחד המגדלים הסמוכים, ובניע זרוע סימן להם לזנק מהחומה. הצעירים זינקו ללא שהות מהחומה, מתנפצים למוות אל הסלעים שמתחת.
היכרותם של הצלבנים עם האססינים הייתה טובה מכיוון שהאססינים, בהיותם כת שיעית אסמעילית היו בסכסוך עם שליטיה הסלג'וקים – המוסלמים הסונים של דמשק, ולפיכך התבצרו במבצריהם ההרריים וכרתו בריתות הגנה עם הצלבנים. אחד ממבצריהם היה קלעת נמרוד שמעל מקורות הבניאס. בניאס היתה עיר אססינית. בעקבות ההסכם שנחתם ב-1129, נכנסו אביריו של רניה די ברוס הנורמני למצודת קלעת נמרוד שבשולי החרמון. 
שם נגעה הכת ישירות במערב, רוצחת לא רק סונים סלג'וקים ועבאסים, אלא פוגעת בצלבנים. אחת הרציחות המשמעותיות של החששים, הייתה רציחתו של קונראד ממונפורט, נושא תואר מלך ירושלים ונסיך צור. קונראד היה בעימות עם ריצ'ארד לב הארי האנגלי ועם סלאח א-דין שחיסל את ממלכת ירושלים הצלבנית כמה שנים לפני כן. מותו עצר את המסע המתוכנן לכיבוש חוזר של ירושלים. רצח פוליטי במקום ובזמן. רציחתו מתוארת על ידי אמברווה, משורר החצר שהתלווה למחנהו של ריצ'ארד לב הארי.

" …שני עלמים קל לבושם
לא לבשו הם גלימות, פגיונות בידם,
אליו היישירו לפתו את גרונו
הינף אחד לאדמה הטילו
וכל אחד משניהם שיקע בגוף את סכין להבו 
המנוולים, שככה בגדו בו
היו אססינים מההרים… " 

במזרח הגיעה אימתם של החששים עד למונגוליה. וויליאם מרוברוק, איש דת ונוסע שהגיע ב-1254 לקראקורם, בירת החאן המונגולי, מספר על פחדו של מונגקו, החאן המונגולי מחששים שהסתננו למחנהו. אין ביטחון באיש. אולי הם לובשים בגדי חיילים מונגולים. השמועות אמרו שהצליחו להסתנן למשמר האישי.

וויליאם מצור, שנולד ב-1130, אחד ההיסטוריונים החשובים בזמנו, היה נוסע מנוסה, היסטוריון בעל עין שדיבר ערבית והכיר את יושבי הארץ, התבקש על ידי אמלריק לכתוב את ההיסטוריה של המלכים הלאטיניים של ירושלים. ספרו של וויליאם נקרא: "היסטוריה של מעשים שנעשו מעבר לים" (1182-1184)
"יש במחוז צור, הנקראת גם פיניקיה, ובמקורות אחרים טורטוסה, עם השולט בעשר מצודות חזקות, עם הכפרים העצמאיים השייכים להן, מספרם, כפי ששמענו לעיתים קרובות, הוא 60,000 ואולי אף יותר. מנהגם הוא למנות להם מנהיג ולבחור אחד מתוכם לראש, ואין הדבר נעשה מתוך זכות ירושת השלטון, אלא מתוך התחשבות בתכונות נעלות. מכיוון שהם מתעבים כל תואר כבוד אחר, הם קוראים לו הזקן. קשרי הציות והנאמנות הקושרים עם זה למנהיגו הם חזקים כל כך, שאין שום משימה שהיא קשה, בלתי אפשרית או מסוכנת עבורם שמי מהם יסרב להוציא אל הפועל בקנאות ובדבקות מוחלטת ברגע שמנהיגם הורה זאת.
אם יש למשל נסיך אותו שונאים אנשים אלו, או שאינם בוטחים בו, המנהיג נותן לאחד או לכמה מהם פגיונות. מייד יוצאים לדרכם אלו שקיבלו את הפקודה, מבלי לחשוב על תוצאות המעשה או על דרך מילוט. קנאים להשלים את המעשה, הם מתחבלים תחבולות, מתכננים וממתינים כל פרק של זמן שצריך המעשה, עד שהמצב מתאים את עצמו על מנת שיוכלו לבצע את פקודת מנהיגם. גם אנשינו (הצלבנים) וגם הסרקנים (המוסלמים הסונים) קוראים להם אססיני, איננו יודעים את מקורו של השם."
במערב נקשר שמם של האסיסיון לתרבות מעוררת האימה של ההתנקשות והרצח על ידי דנטה כאססינים , חודרת למילון הלטיני והאנגלי כשם תואר למתנקש.
ארנולד מליבק נשלח לסוריה כסוכנו של הקיסר הגרמני ברברוסה ב-1175. ארנולד הניח כי סם כלשהו אחראי על התנהגותם הפנאטית של החששים. האססיון נקראו חששיון, כחלק מהתעמולה האנטי שיעית של הסונים שטענו כי הם רצחניים מכיוון שהם פועלים תחת השפעת החשיש. 
"בהרים שבקרבת דמשק, אנטיוכיה ואלפו, מתגורררת קבוצה של סרקנים (מוסלמים) הנקראים בלשונם הם חששינים, ובלטינית סניורס דה מונטניה (אדוני ההר). אנשים אלו חיים ללא חוק, ניזונים מבשר חזיר בניגוד לחוק הסרקני ומשתמשים בכל אישה שבנמצא, כולל אחיותיהם ואימהותיהם. הם גרים בהרים, ומבצריהם בלתי ניתנים לכיבוש. ארצם אינה פוריה, ולכן הם חיים על בהמותיהם. ובקהלם יש נסיך אחד המטיל אימה על כל הנסיכים הסרקנים הקרובים ומרוחקים מממלכתו. אימתו נופלת גם על הנסיכים הנוצרים השכנים לו, מכיוון שהוא הורג בהם באופן קבוע בדרך מפליאה. הדבר נעשה בדרך הזו: לנסיך זה יש בממלכת ההר שלו אינספור ארמונות נפלאים המוקפים בחומה גבוהה וחזקה, כך שאיש אינו יכול לחדור דרך החומה חוץ מאשר דרך פשפש קטן השמור בקפידה. ושם הוא מגדל רבים מבניהם של האכרים מאז שהם נערים רכים. נערים אלו לומדים שפות רבות: יוונית, לטינית, רומאית, סרקנית ושפות רבות אחרות, נערים אלו מלומדים על ידי מוריהם לציית לכל מילה או צו היוצא מפי אדונם, ואם יקפידו לעשות כך, יתן להם אדונם, שלו כוח רב מכל אל חי שלו עבדו בעבר, את כל מנעמי גן העדן. נאמר להם, שלעולם לא יגיעו לגן עדן אם יכשלו במילוי מושלם של משאלות לב אדונם. הם אינם רואים או פוגשים איש מלבד את מוריהם ואדוניהם מילדותם ועד שאדונם ממנה אותם לרצוח.
ביום שהם מובאים בפניו, הוא שואל אותם אם הם יצייתו לפקודותיו, על מנת שיוכל לתת להם את גם העדן. ואז, משום אימונם רב השנים, ללא מחשבה שנייה או התנגדות, הם משליכים את עצמם לרגלי אדונם ועונים בדבקות כי יצייתו לו בכל דבר שיצווה עליהם. ואז נותן להם אדונם פגיון זהב ושולח אותם להרוג את הנסיך או המלך שבחר.
אני אספר לכם דברים על האיש הזקן הזה שאולי יראו לכם טיפשיים ומופרכים, אולם, הם נמסרו לי בשבועה על ידי עד מהימן. האיש הזקן הזה הוליך שולל את בני ארצו על ידי כשפים וגרם להם להאמין כי אין אלוהים מבלעדיו. ובנוסף לכך, הוא כישף אותם באופן מוזר על ידי הבטחות ותיקוות על תענוגות נצח, ובכך גרם להם כי יעדיפו את המוות על החיים. כמה מהם, הנמצאים על חומה גבוהה, יקפצו למטה ברגע שיסמן להם, מנפצים את גולגלתם למוות באופן המחריד ביותר. המבורכים מכולם, הוא אומר, שופכים את דמם של האחרים ואז מוצאים להורג כגמול על מעשיהם. ולכן הם בוחרים במוות בדרך הזו – רוצחים במזימה מישהו ולאחר מכן מוצאים להורג.
הוא ייתן להם סכינים, שהן, כך נאמר, מקודשות ומשוחות ברעל, ואז הוא משכר אותם על ידי שיקוי והם נכנסים למצב של אקסטזה ושיכרון הדעת, ואז הוא מראה להם בעזרת כוחות הכישוף שלו חלומות פנטסטיים, חלומות המלאים בתענוגות ואושר – או אולי מוטב לומר אווילויות – ולאחר מכן הוא מבטיח להם כי תענוגות אלו אותם ראו בזמן חזיונות השוא הם תגמול הנצח אותו יחקבלו בעבור מעשיהם."

סופם של החששים היה כשהמונגולים החליטו שאינם מוכנים לסבול יותר איומים. החאן המונגולי הולגו עלה על אלמות עם כוחות גדולים ב-1254. הוא לכד את מנהיג האססיון ותבע ממנו לפנות לאנשיו שיכנעו. המנהיג האססיני עשה בדיוק מה שאמרו לו. אחרי שהולאגו גמר להכניע וללכוד את טירות האססיון אחת אחרי השניה הוא לקח אותו למדבר ושם סגר אותו בתוך שק שנירמס על ידי פרסות הסוסים. 
באותה תקופה בדיוק עלה ביבארס הממלוכי שהביס את הצלבנים והקים אימפריה שהשתרעה בין קהיר לדמשק. גם הוא לא היה מוכן יותר לפשרות, איומים וסחטנות. סדר חדש. הוא הרס את טירותיהם של החששים אחת לאחת והעלים את המדינה האיסמעילית-ניזארית חששית מעל פני האדמה.

לאחר חניקתם של האססיון על ידי הממלוכים בצד הסורי-לבנוני והמונגולים בצד הפרסי, הם נעלמו כקבוצה בעלת זהות טריטוריאלית ונפוצו למקומות שונים. היום יש קבוצות איסמעליות-ניזאריות בהודו ובפקיסטאן כשמנהיגם הוא האגא חאן – מנהיג של כת רודפת שלום באופן קיצוני שחיבורה לעברה הקנאי ושותת הדם ניראה מרוחק מאוד. 

מה שאומר שבנחישות ובתקיפות אפשר לשנות כיוון של קבוצות שיעיות אלימות ופנאטיות.  

 איך עושים שלום – סיפור סופי .

 היהודים מחכים למשיח .

הנוצרים מחכים ל"ביאה השניה" (second coming) .

והערבים מחכים ל"מאהדי עבדאללה , מה שמו "….

סיפור על שלשה שרבו על חמישה גרוש.

שלשה הלכו במדבר, והיה להם רק חמישה גרוש. 
אחד אמר שהוא רוצה עינב . 
השני אמר שהוא רוצה משהו מתוק ,
והשלישי אמר משהו אחר.

בא החכם ואמר "תנו לי את הכסף ואני אקנה לכם כך שתהיו מרוצים". 

נתנו.

החכם הלך לשוק וחזר עם ענבים, וכולם היו מרוצים.  למה ?

אחד היה צמא, ואמר שהוא רוצה ענבים, בערבית. 
השני היה רעב ,ודיבר פרסית, 
והשלישי דיבר בתורכית .
רק החכם הבין את כולם. 
והם – היו מתקוטטים ביניהם.

טוב, סיפור, חכם, נחמד.

תכלע'ס ?!

היהודים מחכים ל"משיח" . 

הנוצרים מחכים ל"ביאה השניה" ( second coming   ) .

והערבים מחכים ל"מאהדי עבדאללה , מה שמו "…. 

מה נעשה….

כולם מחכים למעשה לאותו דבר.

 צריך לגשר על קצת אי הבנות , והסדר העולמי החדש יבוא על כנו . 

מ  י  ד ,  אינשאללה !!

הדרך לאבן השתיה .

סיפור סופי ירושלמי .

את הסיפור הזה שמעתי מארכיטקט ישראלי, ירושלמי, שלקח אותנו להשקיף מהר הזיתים. 
עמדנו ליד מלון אינטרקונטיננטל, והוא הצביע מערבה לכוון הר הבית , וסיפר מה ששמע מהמיסטיקאים הערבים – הסופים  (צופים).

מנקודה מסוימת כאן, כך אמר,  כשרגלינו עומדות על הר הזיתים, מנקודה בה לא נשפך דם, מעולם.
 מנקודה זו יוצא קו דק, חד כתער ודק כשערה. הקו הזה מגיע עד אבן השתיה.

הקו הזה עובר מעל גיא-בן הינום – הגהינום ממש. 

הצדיקים הולכים על הקו הזה. אך הקו הוא דק, ויש שנופלים ממנו, ואפשר לראות את קבריהם פזורים מסביב….
יש שם כמה קברים יפים בעמק.

ומי שיצליח להגיע….

 היורש של מוחמד הוא יהודי .

למי ציווה מוחמד את כותנתו, הכותונת המטולאה שהיא סמל ההנהגה של המורה הסופי .

לפני מותו ציווה מוחמד את אשתו ואמר לה שאחרי שימות, יבוא יהודי וישאל עליו. 
וכשהיהודי הזה ישמע שמוחמד מת, הוא יתאבל עליו. 

לו עליה לתת את הכותונת.

ואכן כך היה. אחרי מותו, הגיע יהודי, שמע שמוחמד מת, והתאבל עליו במשך זמן מה. 
לאחר מכן הוא קיבל את הכותונת והסתלק…

וזה כל הסיפור,  
אז מה.

הסיפור מופיע באחד מספריו של אידריס שאח .

משמעותו לדעתי, שמי שבאמת ירש את מוחמד הוא יהודי  –   פשוט.

אידריס שאח היה המורה שלנו בסופיזם . הוא היה אפגני . 

זו אותה מדינה ש"קרעה" את רוסיה, ובה יושבים אחינו – צאצאי השבטים.

סיפורי נאסר-א-דין

לשיטתם, זהו למעשה קובץ סיפורים מיסטי – סופי .

למדתי אצל הסופים – הניזארים תלמידי אידריס שאח. הם שלחו אותי בחזרה ליהודים….

הדרגה הגבוהה ביותר שראיתי אצלם היא – הצחוק (!) .   חוש ההומור !!
אחרי שנים של קריאת עשרות ספרים שלהם, מגיעים לספר של בדיחות, בחלקן קצת מוזרות. 

אוסף ידוע הוא סיפורי מולה נאסר א-דין , או נסטראדין חוג'ה , מכירים ?
יש כמה כרכים של אסופות סיפורים שלו ע"י אידריס שאח .
נסראדין הוא טיפוס מורכב, או של של דיין חמור-סבר עד כדי צחוק  ו/או של שוטה ,
משהו כמו הרשל'ה האוסטרופולי אצלנו.

גם סבתא שלי ע"ה היתה מספרת לי מהסיפורים האלה.

שינוי דרמטי – איך משכנעים אותם .

     נאסר אדין קיבל תוכי ליום הולדתו. לרוע מזלו היה זה תוכי בוגר שלא חדל לנבל פיו ולהשמיע קללות וגסויות. המולה עשה כמיטב יכולתו לחנך את התוכי שלו להתנהג כיאות; הוא דיבר אתו בנימוס, השמיע לו מוסיקה, השתדל להיות לו לדוגמא אישית – דבר לא הועיל.

     נאסר אדין החל לגעור בתוכי ולצעוק עליו, אך לשוא. התוכי רק קילל ביתר שאת. הוא אחז בו וטלטל אותו, אך התוכי רק התרגז ונעשה גס וחצוף עוד יותר.

     לבסוף, ברגע של יאוש, אחז בו המולה ותחב אותו לתא ההקפאה של המקרר שלו.      רגעים אחדים נשמעו מתוך התא הסגור צרחות, קללות וקולות בעיטה וניקור, ולפתע השתרר שקט פתאומי. נאסר אדין חשש לגורל התוכי שלו. הוא מיהר לפתוח את תא ההקפאה. התוכי דידה לתוך זרועותיו המושטות ואמר: "צר לי שפגעתי בך בהתנהגותי הנלוזה. אני מבקש את סליחתך ומבטיח שאשנה את דרכי ולא אחזור לסורי."

     המולה המופתע התכוון לשאול אותו מה גרם לשינוי הדרמטי, כאשר הוסיף התוכי: "האם יורשה לי לשאול מה עשתה לך התרנגולת?"

מה אנחנו עושים פה?

     יום אחד צעד נסר אדין בדרך המובילה לכפרו. לפתע הוא רואה מרחוק קבוצת אנשים מתקרבת  לעברו. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת והדרך חשוכה.

     "שודדים" אמר נסר אדין לעצמו, "מה לעשות?"

     הסתכל סביבו, ראה גדר. עבר מעליה ומצא את עצמו בבית קברות. לא חשב פעמיים, הזדחל לתוך קבר ריק ושם שכב רועד, ממתין לבאות.

     עכשיו, האנשים שראה היו עוברי אורח תמימים שצעדו בדרך. ראו בן אדם מתנהג בצורה כל כך משונה, באו לבדוק מה קרה לו. עברו גם הם את הגדר ומצאו אותו שוכב בקבר הפתוח.

     "נסר אדין, מה אתה עושה פה?"

     נסר אדין שהבין את טעותו, חשב רגע ואחר כך אמר להם: "תראו, זה שמישהו שואל שאלה, עדין לא אומר שיש עליה גם תשובה, אבל בכל אופן – אני נמצא פה בגללכם ואתם נמצאים פה בגללי…"

לאן פנינו מועדות?

     מישהו שאל פעם את נסר אדין: "תגיד לי, אדוני המולה, כאני קם בבוקר ומסתכל מבעד לחלון אני רואה המון אנשים הולכים לכל הכיוונים, אחד לפה אחד לשם, – מה פירוש המחזה המוזר הזה?"

     "אה, זה פשוט מאוד" השיב לו נסר אדין, "אתה מבין, אם כל האנשים היו הולכים לאותו כיוון העולם היה מתהפך…"

האדם הנכון

     אחד מידידיו של נסר אדין הבחין בראי שהיה מותקן על דלתה של הכספת שלו.

     "נסר אדין, מה אתה עושה עם הראי הזה?

     "אה, זה פשוט מאוד" השיב המולה, "כאשר אני מוציא כסף מהכספת אני מסתכל בראי כדי שאהיה בטוח שמי שמוציא את הכסף זה באמת אני ולא מישהו אחר…"

אבטיחים

     נאסר אדין הזדמן פעם למקשת אבטיחים. אחרי שהיטיב לבו באבטיח עסיסי, ישב בצל עץ שזיפים שניצב בקרבת מקום ואמר לעצמו:

     "ריבונו של עולם, בראת פרי כל כך יפה, כל כך עסיסי וטעים לחך, אבל למה, למה לא עשית מלאכתך עד תום ולא הקצית לו עץ מיוחד כדי שנוכל לקוטפו בעמידה ולא נצטרך לטרוח ולהתכופף לארץ!"

     עוד המלים על דל שפתיו והנה נשר שזיף מראש העץ, טרח! ישר על ראשו.

     המולה גרד את ראשו הכואב, נשא עיניו למרום ואמר: "אה, בסדר, הבנתי! סליחה, סליחה, אתה באמת צודק. אני לוקח את הדברים שלי חזרה!"

על עורבים ונשרים

     באחד הימים נחת נשר על אדן חלונו של נסר אדין.

     "מה הצפור המוזרה הזאת?" שאל את תלמידיו.

     "אדוננו המולה, זהו נשר!"

     "נשר? נו, באמת. הביאו לי מספריים."

     נסר אדין נטל את המספריים לידו והחל לקצץ; הוריד נוצה פה, אברה שם, עד ששיווה לנשר צורה של עורב. כשגמר, הסתכל מרוצה במעשה ידיו: "עכשיו אתה נראה סוף סוף כמו נשר אמיתי!…"

הראי

     נסר אדין שוטט פעם בחוצות הכפר. לפתע הבחין בחפץ נוצץ מונח על ערימת אשפה. הוא מיהר להרימו. היה זה שבר של ראי. המולה הסתכל בדמותו הנשקפת מן הראי.

     "איזה דבר מכוער!" אמר "אין פלא שהשליכו אותו לאשפה ככלי אין חפץ!"

בדרכי העולם

     באחד הימים עשה נאסר אדין את דרכו מעיר אחת לעיר אחרת. היום היה יום שרב כבד והדרך מאובקת. המולה החליט לעשות קיצור דרך. הוא עזב את דרך המלך ונכנס ליער ושם צעד להנאתו כשהוא נהנה מצל העצים וציוץ הצפורים.

     לפתע יצאו ממעבה היער שודדים, התנפלו על נאסר אדין, חמסו ממנו את בגדיו ואת כל דברי הערך שברשותו והשאירוהו ערום בלב היער.

     "אהה!" אמר המולה "איזה מזל. אם זה מה שקרה לי בלב היער המוצל והשקט מי יודע מה היה קורה לי בדרך המלך המאובקת וההומה…"

חלוקת עבודה

     נאסר אדין הפליג פעם בספינה בים. לפתע החלה סערה עזה שאיימה להטביע את הספינה. רב החובל וחבר עוזריו עשו כמיטב יכולתם להלחם בסערה ולבסוף כרעו על ברכהים והתפללו. נאסר אדין עמד בשקט וצפה בנעשה.

     “כרע על ברכיך והתפלל גם אתה!" אמר לו רב החובל. המולה המשיך לעמוד במקומו.

     "סלח לי," אמר לו, "אבל אני רק נוסע. מי שאחראי להנהגת הספינה זה אתה…"

החובה האנושית

     באחד הימים רכב נסר אדין בחברת אחדים משכניו בדרך המובילה אל הכפר. כאשר טיפסו במעלה גבעה הבחין המולה שחמורו נוטף זיעה. הוא ירד מן החמור ולחש על אוזנו: "צר לי שאתה עובד כל כך קשה עד שהזיעה נוטפת ממך."

     שכניו שהבחינו במעשיו היו סקרנים לדעת מה פשר מעשיו. "חוג'ה, מה לחשת לחמור שלך?" שאל אחד מהם.

     "אמרתי לו שאני מצטער שהוא עובד כל כך קשה עד שהוא נוטף זיעה."

     השכנים צחקו: "בשביל מה זה טוב? חמורים לא מבינים שפת אנוש, הם לא בני אדם!"

     "מה שאני עושה" השיב המולה, "נוגע לי. עשיתי מה שנדרש ומתבקש מיצור אנושי ולא אכפת לי אם הוא מבין את מה שאמרתי."

לשון הציפורים

     באחד הימים הזדמן נסר אדין לשוק וראה שם רוכלים המציעים צפורים צבעוניות למכירה במחיר של חמישה דינר לכל ציפור.

      "אם זה המחיר לעופות, גם לי יש מה להציע", חשב לעצמו. הוא מיהר הביתה, הכניס תרנגולת לכלוב והביא אותה לשוק, אבל לא נמצא קונה לסחורתו.

     "אינני מבין." אמר המולה, "על עופות קטנים כאלה אתם מוכנים לשלם מחיר כזה ולעוף שלי אין דורש?"

    "ראה," אמרו לו, "העופות האלה הם תוכים, ציפורים מדברות!"

     "שוטים שכמותכם," השיב להם המולה, "התרנגולת שלי לא זו בלבד שיש לה מחשבות מופלאות, היא גם מספיק נבונה לשמור אותן לעצמה ולא לאלץ אותכם לשמוע אותן…"

החמור העשירי

     אחד מחבריו של נסר אדין ביקש לדעת כמה חמורים הוא מחזיק ברשותו.

     "אינני יודע," השיב המולה, "אלך ואספור."

     כעבור דקות אחדות הוא חוזר: "מצטער, אבל לא הצלחתי לספור אותם."

     "מה הבעיה?"

     "אגיד לך" השיב נסר אדין, "תשעה חמורים עמדו בשקט וספרתי אותם בלי שום בעיה, אבל היה שם חמור נוסף שהתרוצץ בלי הרף ולא נשאר אפילו לרגע במקום אחד ואותו לא הצלחתי לספור…"

אחד ואין בלתו

     "אמור לי, כבוד המולה", פנה פעם אחד הפילוסופים אל נסר אדין, "האם יש בידך מופת נחרץ למציאותו של אללה, ריבון העולמים הכל יכול?"

     נסר אדין חשב רגע והשיב: "ראה, מיום שעמדתי על דעתי, כל הדברים מתרחשים על פי רצונו של אללה. לולא היה אללה האל הכל יכול חורץ את כל הגורלות, היו בודאי הדברים מתרחשים מדי פעם גם לפי רצוני אני…"

מלות חכמה

     יום אחד הגיע נסר אדין לכיכר העיר וקרא: "היאספו אנשים, יש בפי כמה מלות חכמה לומר לכם!"

     יותר ויותר אנשים התחילו להתאסף סביבו: "אמור לנו אותן בבקשה, כבוד המולה."

      "האם הייתם רוצים להפוך לעשירים בלי לעבוד?"

     "כן, בודאי!"

     "האם הייתם רוצים לצבור רכוש ללא מאמץ, להתקדם בלי להיתקל בשום קושי?"

     "כן, כן!" צעק ההמון.

     "ובכן," השיב להם נסר אדין, "גם אני הייתי רוצה!"

הדרך הישירה

     יום אחד ראה מישהו את נסר אדין עמל לשאוב מים מן הבאר בדלי כדי להשקות את חלקת השדה שלו.

     "כבוד המולה," אמר לו, "למה אינך קונה משאבה וחוסך גם את זמנך וגם את כוחותיך?"

     "משאבה?" תמה נסר אדין, "על איזה מין מכונה אתה מדבר?"

     "ראה, מרכיבים שני פסי ברזל על הבאר, מוסיפים גליל עם בוכנה וידית, והמים עולים מאליהם בלי מאמץ…"

     "שמע," עצר אותו המולה, "העסק הזה מוכר לי, אבל מי שמשתמש במכשירים מתוחכמים כאלה, מסיים בזה שגם המחשבות שלו נעשות מתוחכמות מדי והוא מאבד את האפשרות ללכת בדרך הישירה."

המוכר והבלתי מוכר

     באחד הימים הזדמן נסר אדין לעיר זרה וביקש לשאת דרשה במסגד.

     "חוץ ממך אף אחד לא מכיר אותך כאן!" לעג לו אחד מהאנשים ששוחח עמם.

     "השבח לאל שהמצב הוא לא הפוך…" השיב לו המולה מינה וביה.

והחכמה מאין תמצא

     "אמור לי, כבוד המולה", פנה אל נסר אדין אחד ממעריציו, "מהו סוד חכמתך ואיך אוכל גם אני להיות לאיש חכם?"

     נסר אדין הקשיב לדבריו, חשב רגע ואחר כך השיב: "ראה, ידידי, לשם כך דרושים שני דברים: כאשר אתה שומע אדם חכם מדבר, השתדל להקשיב היטב למה שיוצא מפיו. כאשר אתה עצמך מדבר, השתדל להקשיב היטב למה שיוצא מפיך…"

חשדנות

     יום אחד ביקש נסר אדין להעביר חפץ כבד מן השוק לביתו. הוא חיפש ומצא סבל שהסכים לשאת את המטען על גבו ליעד המבוקש תמורת תשלום קטן.

     “אמור לי בבקשה, כבוד המולה," אמר לו הסבל, "מהי כתובתך?"

     "מה" הזדעק נסר אדין, "האם אתה חושב אותי לכזה טיפש שאלך ואמסור את כתובתי הפרטית לאדם שאינני מכיר!"

חלוקת עבודה

     תימור לנג כבש את מרכז אנטוליה והתקדם לכיוון אקסהיר, שורף והורס את כל הנקרה על דרכו. תושבי אקסהיר שחששו פן יפקוד גורל דומה גם את עירם, הלכו אל נסר אדין וביקשו ממנו לעשות שימוש בכל כישוריו מול הכובש ולמנוע את הפגיעה בעיר. המולה היסס תחילה כיוון שידע שתימור לנג הוא כובש אכזר ורב כוח, אך לבסוף לא יכול היה לעמוד בפני תחנוניהם של בני עירו וקיבל עליו את המשימה.

     הדבר הראשון שדרש מאנשי עירו היה להקים מחוץ לחומות העיר אוהל ענקי עשוי עורות גמלים. בתוך האוהל ערם המולה ערמה גדולה של מזרונים וכרים, ואז נכנס עם מצנפתו הצהובה לתוך האוהל, פשט את כל בגדיו חוץ מן הצניף וטיפס אל ראש הערימה. שם ניצב זקוף, ערום כביום היוולדו כשהוא מייצב עצמו עם מטהו.

     זמן לא רב אחר כך הגיע צבאו של תימור לנג אל חומות העיר. בראותם את האוהל המפואר החליטו החיילים להציץ ולראות מי יושב בתוכו. הם נכנסו לאוהל, נשאו מבטם אל על וראו את המולה.

     "מי אתה?" שאלו אותו.

     "אני הוא אל האדמה." השיב המולה בקול חגיגי ובוטח.

     החיילים חששו לפגוע בדמות המוזרה המשקיפה עליהם בגאון מראש הערמה. הם מיהרו להודיע על כך למלכם. סקרנותו של תימור לנג התעוררה והוא פקד להביא בפניו את האיש המוזר.

     "אישי הטוב, אתה הוא אל האדמה; האם לא כך טענת?"

     "אמת ונכון, הוד מלכותו."

     "טוב, מאחר ואתה הוא אל האדמה, אני מצווה עליך לחולל נס. אם לא תצליח לחוללו אפקוד להסיר את ראשך כעונש על עזות המצח שלך!" ואז בהצביעו על בתו העיוורת המשיך ואמר: "אני מצווה עליך לפתוח את עיניה!"

     "הוד מלכותך," השיב נסר אדין מינה וביה, "אמרתי שאני אל הארץ, ואכן זה מה שאני, אבל בעניין זה יש לי גם הסכם עם אל השמים. אתה מבין, הוא אחראי לחלקי הגוף העליונים, ואני לתחתונים. לפתוח את עיני בתך יהיה דבר החורג מסמכותי ומנוגד להסכם בינינו, אבל אם יש לבתך משהו שדורש פתיחה מתחת לחגורתה, אציע לך ברצון את שירותי הצנועים…"

הצד הנכון

     נסר אדין נקלע פעם לסכסוך משפטי עם שכנו והחליט לשאול בעצתו של עורך דין.

     "אמור לי", שאל אותו המולה, "האם כדאי לי לתת לשופט משהו מהצד, 'לשמן אותו' כמו שאומרות הבריות?"

      "חס וחלילה!" הזדעק עורך הדין, "דע לך שהשופט הזה הוא אדם קפדן ואינו נוהג משוא פנים בדין. אם רק תנסה לשחד אותו, אין ספק שיפסוק לרעתך!"

     "בסדר גמור, אם אתה אומר."

     למחרת היום התייצב המולה למשפט. השופט שמע את טענות הצדדים ומיד פסק לטובת המולה. "נו, אתה רואה", אמר עורך הדין, "מזל שלא ניסית לשחד אותו."

     "דווקא נתתי לו מתת הגון." אמר לו נסר אדין.

      "אלוהים אדירים, אל תאמר לי ששיחדת את השופט?!"

      "כן, בשמו של השני…"

עד מהימן

     יום אחד פנה אל נסר אדין אחד מידידיו בבקשה: "עלי להופיע בפני הקאדי ולהוכיח לו את צדקת טענותי. יעץ לי מה עלי לעשות?"

     "אני אבוא אתך ואסייע לך, אך עליך להציג בפני הקאדי עד מהימן המוכר לו ויכול לאשר את טענותיך."

     ביום המיועד הופיעו השנים לפני הקאדי.

     "הריני מעיד עלי את אללה כל יכול שאין בפי דבר שקר וכל טענותי אמת!" אמר הידיד.

     "שוטה שכמותך," נזף בו המולה, "אמרתי לך להביא מישהו שהקאדי מכיר!"

=================

/*